בשנים האחרונות הולך ומתרחב הקרע בין האליטות השונות בישראל לבין הציבור הרחב. תחושת הניתוק והניכור בין מקבלי ההחלטות לבין האזרחים יוצרת משבר אמון עמוק המשפיע על כל היבט בחברה הישראלית. מאמר זה בוחן את שורשי משבר האמון, את ביטוייו בתחומי המשפט, התקשורת, האקדמיה והכלכלה, ואת השלכותיו על החברה הישראלית. נציע גם דרכים אפשריות לשיקום האמון והחזרת הכוח לידי האזרחים.
מבוא
משבר האמון בין האליטות לציבור הרחב בישראל הפך לאחד האתגרים המשמעותיים ביותר של החברה בישראל. בעוד קבוצות מצומצמות של אנשים בעמדות כוח – בתחומי המשפט, האקדמיה, התקשורת והכלכלה – ממשיכות לקבל החלטות מרחיקות לכת, גדל הפער בינן לבין החוויה היומיומית של האזרח הממוצע. האם הדמוקרטיה הישראלית סובלת מבעיית ייצוג אמיתית? האם האליטות מנותקות מהלכי הרוח בציבור? וכיצד ניתן לגשר על הפער שנוצר?
בעידן המידע והרשתות החברתיות, משבר זה מקבל משנה תוקף כאשר אזרחים נחשפים יותר מתמיד לפערים המתרחבים ולתחושה כי קבוצות ההשפעה מכתיבות את סדר היום הלאומי ללא התחשבות אמיתית בדעת הרוב.
תופעת ה”יודעים טוב יותר” – כשמומחים חושבים שהם מעל לדמוקרטיה
בעשורים האחרונים התפתחה בישראל תופעה מדאיגה: קבוצות אליטיסטיות המאמינות שהידע המקצועי שלהן מעניק להן זכות להכריע בסוגיות ציבוריות מעל ראשו של הציבור. “אנחנו יודעים מה טוב בשבילכם” הפך למנטרה בלתי מבוטאת המובילה להחלטות שאינן מייצגות את רצון הרוב. תופעה זו מתקיימת בתחומים רבים – מחינוך וכלכלה ועד ביטחון ותרבות.
לאורך ההיסטוריה הישראלית ישנן דוגמאות רבות להחלטות שהתקבלו בניגוד לרצון הציבור הרחב. בין אם מדובר בהסכמים מדיניים, רפורמות כלכליות, או החלטות בתחום החינוך – האליטות פעמים רבות פעלו תחת ההנחה שהציבור אינו מבין מספיק את “התמונה הגדולה” ולכן דעתו פחות רלוונטית.
התופעה מדגישה את הצורך בהשבת הריבונות לעם כערך מרכזי בדמוקרטיה בריאה. כאשר המומחיות הופכת לכלי להדרת האזרחים מתהליכי קבלת החלטות, נפגע העיקרון הבסיסי של שלטון העם. האליטיזם יוצר מציאות שבה דווקא אלה האמורים לשרת את הציבור מתעלמים ממנו, מתוך אמונה כנה שהם פועלים לטובתו.
כשהמשפטנים הפכו למחוקקים
מערכת המשפט בישראל מהווה דוגמה בולטת למוסד שעבר תהליך של התפשטות סמכויות. בעוד תפקידה המקורי היה פרשנות והכרעה בסכסוכים על פי החוק, ניכר כי במהלך השנים לקחה על עצמה תפקידים נוספים של עיצוב מדיניות ונורמות חברתיות. הפיכת בית המשפט העליון למעין מחוקק-על, המכריע בסוגיות ערכיות מורכבות, יצרה תחושה בקרב חלקים נרחבים בציבור כי כוח רב מדי מרוכז בידי קבוצה קטנה ולא נבחרת.
האקטיביזם השיפוטי, שהלך והתחזק בעשורים האחרונים, העמיק את תחושת הניכור בין מערכת המשפט לבין חלקים גדולים בציבור. כאשר שופטים, שלא נבחרו באופן ישיר על ידי הציבור, מכריעים בשאלות ערכיות ומדיניות מהותיות מבלי להתחשב בעמדת הרוב, נוצר פער מובנה בין הכרעות משפטיות לבין תפיסות ציבוריות רחבות.
תוצאת תהליך זה היא ירידה באמון הציבור במערכת המשפט, והעמקת התחושה כי היא משרתת בעיקר את ערכיהן ותפיסותיהן של האליטות. הדבר מתבטא בסקרי אמון ציבורי המראים ירידה עקבית במעמד מערכת המשפט בעיני הציבור הרחב.
הפער בין תל אביב לפריפריה – איך נוצרו שתי ישראלים
ההבדלים בין מרכז הארץ, ובעיקר מטרופולין תל אביב, לבין יישובי הפריפריה מייצגים באופן מובהק את הפער בין האליטות לציבור הרחב. הפערים אינם רק כלכליים, אלא גם תרבותיים, חברתיים ותפיסתיים. בעוד המרכז נהנה ממוסדות תרבות, הזדמנויות תעסוקה איכותיות ונגישות לשירותים, תושבי הפריפריה חשים פעמים רבות מוזנחים ושקופים.
פער זה משפיע באופן ישיר על תפיסות פוליטיות וחברתיות. אין זה מקרי שקיים לעתים קרובות שוני מהותי בדפוסי ההצבעה ובעמדות החברתיות בין המרכז לפריפריה. אזרחי הפריפריה חשים שקולם אינו נשמע במוקדי קבלת ההחלטות, וכי מי שמעצבים את המדיניות הלאומית אינם מכירים את המציאות היומיומית שלהם.
האליטות התקשורתיות, הכלכליות והאקדמיות, המרוכזות ברובן באזור המרכז, מגלות לעתים קרובות חוסר הבנה או אף זלזול כלפי צרכים ודאגות של תושבי הפריפריה. דוגמה לכך היא ההתייחסות לעיירות פיתוח או ליישובים בצפון ובדרום בעתות משבר בלבד, תוך התעלמות מהאתגרים היומיומיים איתם הם מתמודדים.
האקדמיה והתקשורת: בועה מנותקת
מוסדות האקדמיה והתקשורת בישראל, שאמונים על הפצת ידע ומידע לציבור הרחב, סובלים פעמים רבות מהומוגניות אידיאולוגית המקשה עליהם לייצג את מגוון הדעות בחברה הישראלית. מחקרים הראו כי קיימת הטיה מסוימת בסגל האקדמי במדעי החברה והרוח לכיוונים אידיאולוגיים מסוימים, מה שעלול להשפיע על המחקר וההוראה.
בתחום התקשורת, הדבר בא לידי ביטוי באופן הסיקור של סוגיות חברתיות ופוליטיות. ישנה תחושה בקרב חלקים נרחבים בציבור כי כלי התקשורת המרכזיים אינם מסקרים באופן מאוזן ומקיף את כל קשת הדעות והאירועים הרלוונטיים לחייהם. סקרים מראים ירידה משמעותית באמון הציבור בתקשורת הממוסדת.
כתוצאה מכך, חלקים גדולים באוכלוסייה אינם מרגישים שהם מיוצגים באקדמיה ובתקשורת, ופונים למקורות מידע אלטרנטיביים, לעתים לא מבוססים, מה שמעמיק את הקיטוב החברתי ואת משבר האמון.
המחיר של התנשאות – כשלים לאומיים שנבעו מהתעלמות מקול העם
התעלמות מחוכמת ההמונים והתנשאות האליטות הובילו לאורך השנים לכשלים לאומיים יקרים. שורש הבעיה נעוץ בדחיקת הידע והניסיון של הציבור הרחב, מתוך תפיסה שמומחים יודעים טוב יותר. אולם התברר פעם אחר פעם שידע מקצועי ללא חיבור לשטח מוביל לטעויות קריטיות.
הכשלים הבולטים שנבעו מהתנתקות האליטות מהציבור כוללים:
- מחדלי מלחמת יום הכיפורים – כאשר התעלמו ממידע שהגיע מהשטח והאמינו בקונספציה שלא תפרוץ מלחמה
- כישלון הסכם אוסלו – שנחתם ללא הסכמה רחבה בציבור והתעלם מחששות מבוססים
- ההתנתקות מעזה – שביצועה והשלכותיה עוררו שבר חברתי עמוק
- משבר הדיור המתמשך – כתוצאה מהחלטות כלכליות שהתעלמו מצרכי המעמד הבינוני והנמוך
- אירועי אוקטובר 2023 – שחשפו פערים עמוקים בהבנת המציאות בין מקבלי ההחלטות לבין תושבי עוטף עזה
העלות הכלכלית והחברתית של כשלים אלה הייתה ועודנה עצומה. הם יצרו נזקים כלכליים ישירים של עשרות מיליארדי שקלים, אך חמור מכך – הם פגעו באמון הבסיסי של הציבור במערכות השלטון והביאו לפילוג והקצנה בשיח הציבורי.
התוצאה הפוליטית של ניתוק האליטות היא תנודתיות אלקטורלית, עליית כוחן של מפלגות מחאה, והתחזקות פוליטיקאים המציגים עצמם כמי שמתנגדים ל”אליטות”. תהליך זה משקף את חיפוש הציבור אחר מי שיקשיב באמת לקולו.
רגע האמת: מה קרה כשהעם התעורר
למרות הניתוק המתמשך, היו רגעים בהיסטוריה הישראלית בהם הציבור הצליח להתארגן ולהשפיע באופן משמעותי על ההחלטות הלאומיות. במקרים אלה, נוצר שינוי אמיתי כתוצאה מהתעוררות ציבורית שהובילה לתהליכי חקיקה, שינויי מדיניות או אפילו לשינויים מבניים במוקדי הכוח.
דוגמה משמעותית לכך היא המחאה החברתית של 2011, שהצליחה להעלות לסדר היום הציבורי את נושא יוקר המחיה והפערים הכלכליים. בעקבות המחאה, התקבלו החלטות שהובילו לשינויים במדיניות הכלכלית והדיור. דוגמה נוספת היא המאבק למען שחרור אסירים או שבויים, שהפך למאבק ציבורי רחב והוביל לשינוי מדיניות ממשלתית.
התארגנויות אזרחיות מוצלחות אחרות כוללות את מאבקי ההורים לחינוך ילדיהם, את מאבקי הנכים ואת קמפיינים חברתיים שמובילים לשינויי חקיקה. כאשר התעוררות ציבורית פוגשת התארגנות אפקטיבית, היא מצליחה לאתגר את יחסי הכוחות המסורתיים ולהחזיר את הכוח לידי האזרחים.
אירועים אלה מוכיחים כי למרות הניכור, הציבור הישראלי מסוגל להתאחד סביב מטרות משותפות ולהוביל שינוי, כאשר המשבר מספיק עמוק או כאשר ישנה הנהגה אזרחית אפקטיבית.
הדרך לריפוי – החזרת הכוח לידי האזרחים
לצמצום הפער בין האליטות לציבור ושיקום האמון הציבורי דרושות פעולות ממשיות ומערכתיות. בבסיס הפתרון עומד עיקרון פשוט: החזרת הכוח לידי האזרחים, חיזוק הדמוקרטיה הישירה והגברת המעורבות האזרחית בתהליכי קבלת החלטות.
פתרונות מעשיים לחיזוק הקשר בין הציבור להנהגה:
- הגברת השקיפות השלטונית – פרסום פרוטוקולים, נתונים ותהליכי קבלת החלטות
- הרחבת שימוש במשאלי עם בנושאים מהותיים ובסוגיות ערכיות מרכזיות
- רפורמה במערכת הבחירות שתחזק את הקשר הישיר בין הנבחר לבוחר
- הקמת מנגנונים קהילתיים לשיתוף הציבור בתהליכי קבלת החלטות מקומיות
- חיזוק ערוצי תקשורת מגוונים ופלורליסטיים המשקפים את מגוון הקולות בחברה הישראלית
יצירת חוויות הצלחה של השפעה אזרחית היא קריטית לבניית אמון מחדש. כאשר אזרחים רואים שמעורבותם מובילה לשינוי אמיתי, גדלה נכונותם להשתתף בתהליכים דמוקרטיים, וזה מחזק את השיח הדמוקרטי כולו.
מהפכת התודעה: לקחת אחריות על גורלנו
מעבר לשינויים מבניים, דרוש שינוי תודעתי עמוק בקרב הציבור הישראלי. עלינו להכיר בכך שדמוקרטיה אינה מתמצה בהצבעה אחת לכמה שנים, אלא היא אורח חיים המחייב מעורבות ואחריות יומיומית. אזרחים פעילים אינם רק צרכנים של מדיניות, אלא שותפים מלאים בעיצובה.
לקיחת אחריות משמעותה גם דרישה לשקיפות ואחריותיות מצד מקבלי ההחלטות. אזרחים מעורבים חייבים לדרוש הסברים מנבחריהם, לבקר את פעולותיהם ולחייב אותם לעמוד בהבטחותיהם. רק מעורבות אזרחית אקטיבית תוכל לאזן את כוחן של האליטות ולהחזיר את האמון במערכת.
העצמה קהילתית והתארגנות אזרחית מקומית הן מפתח לשינוי. כאשר קהילות לוקחות אחריות על חייהן, מציעות פתרונות מקומיים לבעיות שהן חוות ומפעילות לחץ על מקבלי ההחלטות, נוצר איזון חדש ובריא יותר בין מוקדי הכוח לאזרחים.
סיכום
משבר האמון: כשהאליטות מאבדות קשר עם העם הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני החברה הישראלית כיום. הפער ההולך וגדל בין קבוצות הכוח וההשפעה לבין הציבור הרחב מאיים על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ועל לכידותה של החברה.
הניתוק והניכור בין האליטות לבין העם יוצר מציאות שבה החלטות מתקבלות ללא שיתוף אמיתי עם הציבור, מה שמוביל לכשלים לאומיים, אבדן אמון ופגיעה ביכולת לגבש מדיניות אפקטיבית. עם זאת, ישנם סימנים מעודדים להתעוררות אזרחית, לדרישה להשתתפות אמיתית ולרצון להחזיר את הכוח לידי הציבור.
הגיע הזמן שהעם יחזור להיות הריבון האמיתי. לא דרך מהפכות אלימות, אלא דרך התעוררות תודעתית והתארגנות אזרחית. כשמיליוני ישראלים יבינו שהכוח בידיהם – השינוי הנכסף יקרה. ערכים אלה עומדים בבסיס התפיסה של נצח ישראל – גישה המאמינה בהחזרת כוח ההכרעה לציבור הרחב.
יחד, כחברה מאוחדת וערכית, נוכל לגשר על הפערים, לבנות מחדש את האמון במוסדות השלטון ולהבטיח עתיד שבו הדמוקרטיה הישראלית משרתת באמת את העם – ולא רק את האליטות שבתוכו.
